יפניצ'י- מפגשים ברוח יפנית

17 באפריל 2014, שעת צהריים

אני עומדת על המרפסת בקומה החמישית, בבנין הדירות בו גרתי אז ביפן, ואיני יכולה שלא לדמוע.

 16 שנים עברו מאז שחייתי פה, וברגע זה אני חוזרת אחורה בהוויתי. לא כפנטזיה, לא כמושא חלומות. רק מעצם היותי פה הזכרונות עולים ומטלטלים אותי. הנה הדלת הקטנה של חדר 402, הנה המעלית שלא זכרתי עד כמה היא קטנה, הנה המרפסת שבה תלינו את הכביסה וגברים יפנים הזויים נהגו לגנוב לנו את התחתונים התלויים לייבוש.

בניינים דומים לאלה המקיפים אותי נמצאים בכל עיר גדולה ביפן. אבל לאלה כאן יש משמעות מיוחדת עבורי. הם היו פה כל הזמן שהייתי כאן, הקיפו אותי, למעשה כמעט חנקו אותי. אבל זאת אני יודעת רק היום, כשאני גרה ביישוב כפרי מושלם ומסביבי

הטבע במלוא הדרו.

4 שנים ביפן כמארחת, כזרה, כארעית לא היו תמיד קלים. אבל הם היו. ועכשיו אני פה שוב, ואני מתרגשת. אני עומדת פה ליד דלת החדר שהיה ביתי (שכל גודלו לא הגיע ודאי לגודל חדר הילדים בביתי כיום), מריחה את ריח הסיגריות מהחדרים, אפילו בפרוזדור המאוורר הזה (היפנים הם מעשנים כבדים מאוד). עומדת פה כמו מחכה שמישהו יפתח לי את הדלת ואכנס הביתה, לגיל 20... אך איש אינו פותח.

אז אני מחליטה ללכת להסתובב עוד קצת בשכונה ולדמוע דמעות של נוסטלגיה...

שעה מאוחר יותר

יושבת במסעדת Royal host  שליד ביתי לשעבר, כמעט באותו שולחן בו ישבתי לפני כ-20 שנה. כמובן שאני מזמינה את אותה מנה שנהגתי לאכול מרבית הפעמים – club sandwich עם צ'יפס ליד. זו לא מנה שהייתי בוחרת להזמין כיום, אבל מה לא עושים למען הנוסטלגיה...

מהשולחן בו אני יושבת ראיתי אז את החבר שהיה לי במשך כ-5 שנים וממנו זה אך נפרדתי, יוצא מהאוטו בחניה, ממש מולי, ומתנשק עם בחורה אוסטרלית, שהיתה עד כה שותפתו לדירה החדשה. למרות שאני זו שיזמתי את הפרידה, זה היה שוק טוטאלי עבורי.
הייתי מאוד רכושנית אז...

אפיזודה אחרת זכורה לי באותו Royal Host מפורסם, באישון לילה, לאחר העבודה. באותו זמן גרתי עם אחי באותו חדר קטן עליו סיפרתי לכם זה מכבר. ישבנו לארוחת לילה מאוחרת – אחי, חבר בשם ע' ואנוכי. ע' אמר לי שאני נראית מוארת. זה היה לאחר שסיימתי לקרוא את הספר "הנבואה השמיימית", הספר הרוחני הראשון שלי, שהשפיע עליי מאוד ותרם משמעותית להתפתחותי הרוחנית עד היום ובכלל. זה היה הצעד הראשון בדרך חדשה – דרך של מודעות, של מדיטציה, של פתיחת אופקים, של הסתכלות על האחר ולא רק על עצמי. והנה אני שוב פה, באותו שולחן, באותה מסעדה, אחרי שכבר עשיתי כברת דרך. כשאני ביפן ומסתכלת על עצמי בת 20 כפי שהייתי פה, לפעמים אני קצת מתביישת. אבל אני שמחה לראות שהתקדמתי, שלרוב אני צועדת בדרך הנכונה, וליפן יש תרומה משמעותית ביותר למי שאני היום. לאדם היותר טוב שהפכתי להיות.
וזוהי רק ההתחלה.
ואני מודה לך, יפן, על שפקחת את עיני להתבוננות מחודשת על העולם.