סיפורה של גיישה

סיפורה של גיישה

מעולם לא פגשתי גיישה.

כלומר, לא במובן האינטימי של המילה...

פגשתי גיישות בסיפורים של הגברים היפנים, מעל דפי הספרים שסיפרו על תרבותה של יפן, פגשתי אותן בסרטים, ובספר הידוע "סיפורה של גיישה". הצלחתי להציץ עליהן בגניבה כשהסתובבתי לפני 20 שנה ברחובותיה של קיוטו ברובע גיון, אך רק להרף עין. מעט מאוד ידעתי על גיישות כשחייתי ביפן. מעולם לא ידעתי שלמעשה הן היו ילדות קטנות שנמכרו לסוג של עבדות בתקופה בה ביפן לא היה לאנשים מה לאכול.

במסעי האחרון ליפן, שבדקותיו האחרונות אני רושמת שורות אלו, פגשתי סוף סוף גיישה אמיתית.

התכנסנו כולנו, חבורה של 20 נשים ישראליות ויפנית אחת במסעדה בקיוטו לפגוש את קייקו, ולשמוע על חייהן של הגיישות בכלל ועל חייה בפרט. ממקור ראשון. זה היה מרתק! 

בעיני רבים, ביפן ומחוצה לה, מסמלת הגיישה עד היום את התרבות היפנית, למרות שמדובר בעולם הולך ונעלם. אם לפני 100 שנה היו בקיוטו 20,000 גיישות, היום נותרו כאלף בלבד.

תחילתו של עולם זה, הנקרא בעבר אוקיו-אה, העולם הצף (על שום היותו עולם שמעניק אושר רגעי וחולף, אשליות צפות), טמון בחברה היפנית שהחלה להתפתח החל בשנת 1600 לערך. התעשרותם של הסוחרים ביפן באותה תקופה ועיור הולך וגובר הביאו לביקוש רב לבידור בקרב הגברים היפנים.

האיכרים של אותה תקופה, לעומת זאת, סבלו חרפת רעב, ומתוך קשיי היום יום נאלצו למכור את בנותיהם לעולם זה, אם מפני שלא יכלו לטפל בהם או מפני שהעדיפו "להקריב" את חייה של ילדה אחת כדי שלשאר שבעת או שמונת הילדים הנותרים יהיה מה לאכול. ואולי חשבו שבכך הם מעניקים לבנותיהן אפשרות לחיים טובים יותר. כך או אחרת הילדה-גיישה עברה לגור באוקייה (כך נקראו בתי הגיישות) ופעמים רבות לא ראתה את הוריה יותר לעולם. באוקייה השתלמה אותה ילדה-משרתת במשך שנים רבות באמנויות יפניות מסורתיות כגון ריקוד, שירה נגינה ועוד. בנוסף היא למדה לבדר את לקוחותיה במשחקים ובשיחה קלילה, מתובלת ברמזים ארוטיים. למעשה היא הפכה להיות משועבדת לביתה החדש ובעלת חוב שלא ניתן להחזיר. אפילו המעבר ממאיקו (גיישה מתלמדת) לגיישה מן המניין היה כרוך במכירת בתוליה (על ידי האוקייה) לכל המרבה במחיר.

הזמן חלף עבר ויפן מזת הרעב הספיקה לעבור מלחמה קשה, הרס רב וגם שיקום. "הנס הכלכלי" היפני הדהים את העולם כולו, ואולי גם את יפן עצמה. כיום אף הורה לא צריך למכור את ילדיו כדי להתפרנס, ונשים העובדות כגיישות  עושות זאת מתוך בחירה עצמאית.

גיישה כיום היא בחורה בגיל 18 (בקיוטו אפשר להתחיל בגיל 15) שסיימה את חוק לימודיה ובוחרת לעבוד במקצוע זה, כפי שהייתה בוחרת כל מקצוע אחר. כשפגשנו את קייקו היא סיפרה שכנערה השתתפה בחילופי סטודנטים, ונשאלה על ידי המשפחה המארחת על משמעותו של קנג'י מסוים (קנג'י הן סימניות סיניות-יפניות המשמשות כחלק מהכתב היפני, כאשר כל קנג'י מסמל מילה שלמה). קייקו התביישה מאוד כשלא ידעה לענות, ובו ברגע החליטה שכאשר תחזור הביתה, תלמד מחדש ותחקור את תרבותה שלה. הדרך לעשות זאת, מבחינתה, היתה להפוך לגיישה. זה היה כשהיא היתה בת 15.

עולם הגיישות היה ונותר עולם אפוף סודות, ולא בכדי. מדובר במעין מועדון חברים סגור, ששומר על דיסקרטיות. הלקוחות החדשים יגיעו תמיד דרך תווך של מישהו אחר. כלומר, כשמישהו רוצה לבקר במסיבת תה של גיישות יהיה עליו להיות מוזמן על ידי לקוח שהינו חבר במועדון הזה. אין אפשרות להגיע לבד. לפחות לא בפעמים הראשונות.

הפגישה עם קייקו העלתה בי זכרונות מהעולם שהייתי חלק ממנו במשך מספר שנים, עולם המיזו שובאי (עסקי המים), הורסיה המודרנית לעולם הצף בו התפתח מוסד הגיישה. במשך 4 שנים עבדתי כמארחת ביפן, למדתי את אמנות השיחה והבידור, עם השתלמות מהירה בקראוקה במקום נגינה ושירה מסורתיים אותם לומדת הגיישה עד היום. כשקייקו דיברה על חייה, על סדר היום שלה, הרגשתי כמה אני קרובה אליה ועד כמה עולמנו היה דומה. סוג של אחיות רחוקות. הבנתי את תחושותיה כשנשאלה מה היא מרגישה באמת כלפי הלקוחות שלה. הזדהיתי עם תשובתה כשנשאלה האם תרצה שבבוא היום ילדתה תעסוק במקצוע זה.

לא מעט אנשים סבורים שלהיות גיישה או מארחת משמעותו לעסוק בזנות.  אני לא מסכימה עם הסטיגמה הזו, ולא רק כי אני רוצה לשכנע את עצמי בכך...  ועם זאת אין ספק שגם הגיישה וגם המארחת עוסקות בעולם המוכר פנטזיות מיניות לגברים היפנים המחפשים יציאה משגרת חיים נוקשה ואפורה.

יש לי עוד המון סיפורים על העולם הזה...ממקור ראשון...

אם תרצו לשמוע עוד על חייה של הגיישה, המארחת או שתיהן, אתם מוזמנים לחפש אותי  בפייסבוק 'יפניצ'י'  או במייל: yapanichi@gmail.com