סיפורים מיפן

רשמי מסע 3 – ואז הן באו...

18 באפריל 2014

עברתי לגור באילת כשהייתי בת 6.

כשהייתי בת 20, עברתי לגור באוסקה. אפשר לומר שבשתיהן גדלתי.

באילת – מילדה לנערה בוגרת. באוסקה – מילדה-נערה לבחורה בוגרת, פוחזת משהו.

(במצפה הילה, עם הולדת שני ילדיי הפכתי לאמא, כלומר לאישה. אבל זה שייך לסיפור אחר...)

כפי שכבר סיפרתי בפוסטים הקודמים, שנים רבות לא נסעתי לבקר באוסקה מאז שחזרתי לחיות בארץ, והמפגש המחודש עם העבר שלי ועם מי שהייתי פעם, היה מרגש בסך הכל.

לא הרבה זמן היה לי להתרפק על זכרונות נוסטלגיים. כשחזרתי למלון אחה"צ, קצת לפני שקבוצת מסע נשי הצטרפה אליי, כבר פגשתי את הסנונית הראשונה...א'.

א' המתוקה הגיעה בנפרד משאר הקבוצה, ופגשתי אותה ממש בכניסה לבית הקפה של המלון, אחרי מסעות והרפתקאות משלה בדרך שעשתה מישראל ליפן. תוך פחות משעתיים הגיעה גם שאר הקבוצה ומהר מאוד, מבלי לשים לב, עברי הלך ונעלם לו ואני הייתי שקועה כל כולי בהווה.

16 מטיילות, מקסימות אחת אחת ועוד 3 נשות צוות מלבדי.               19 ישראליות ויפנית אחת. כל אחת – עולם ומלואו. לכל אחת הסיפור שלה, החוזקות והחולשות שלה. כולנו נשים. יוצאות למסע משותף בארץ המדהימה הזו.

ארוחת ערב ב Namba parks, בנין מעניין המזכיר  בעיצובו את הכניסה לפטרה שבירדן.

סיבוב קצר בחיי הלילה הסוערים של אוסקה – ביקור קצרצר במלון אהבה (לא ייאמן שנתנו לנו להיכנס להציץ),

גשר הדוטונבורי המפורסם על גברבריו הצעירים, והמדרחוב המקורה של שינסאיבאשי העמוס באנשים כמעט בכל שעות היום והליל.

לילה של התאוששות לבנות שזה מכבר נחתו (אני כבר הספקתי להתאושש לשמחתי) ולמחרת בבוקר, ביקור בפתיחת חנויות הכלבו היוקרתית Daimaru. טקס הפתיחה של חנויות הכל-בו נערך ב10:00 בבוקר בדיוק. בשעה זו נפתחות הדלתות והצוות כולו עומד וקד לנכנסים, באומרו את ברכת ה Irashaimase ('ברוכים הבאים' ביפנית). במשך כ-2 דקות, בעוד מוזיקת הפתיחה מושמעת ברקע, עומדים וקדים ליד מרכולתם העובדים היפנים הגאים של חנות ה Daimaru.

 בחנות – עולם ומלואו, אך אנו רק מציצות, ומתקדמות לכוון הקומה התחתונה , קומת האוכל, על מנת להצטייד בארוחת צהריים לדרך.

בשעת בוקר מאוחרת עוזבות אנו את אוסקה,ונוסעות לכוון ההרים, לקויה-סאן, עיירה בודהיסטית שלוה על פסגת ההר.

17 באפריל 2014, שעת צהריים

אני עומדת על המרפסת בקומה החמישית, בבנין הדירות בו גרתי אז ביפן, ואיני יכולה שלא לדמוע.

 16 שנים עברו מאז שחייתי פה, וברגע זה אני חוזרת אחורה בהוויתי. לא כפנטזיה, לא כמושא חלומות. רק מעצם היותי פה הזכרונות עולים ומטלטלים אותי. הנה הדלת הקטנה של חדר 402, הנה המעלית שלא זכרתי עד כמה היא קטנה, הנה המרפסת שבה תלינו את הכביסה וגברים יפנים הזויים נהגו לגנוב לנו את התחתונים התלויים לייבוש.

בניינים דומים לאלה המקיפים אותי נמצאים בכל עיר גדולה ביפן. אבל לאלה כאן יש משמעות מיוחדת עבורי. הם היו פה כל הזמן שהייתי כאן, הקיפו אותי, למעשה כמעט חנקו אותי. אבל זאת אני יודעת רק היום, כשאני גרה ביישוב כפרי מושלם ומסביבי

הטבע במלוא הדרו.

4 שנים ביפן כמארחת, כזרה, כארעית לא היו תמיד קלים. אבל הם היו. ועכשיו אני פה שוב, ואני מתרגשת. אני עומדת פה ליד דלת החדר שהיה ביתי (שכל גודלו לא הגיע ודאי לגודל חדר הילדים בביתי כיום), מריחה את ריח הסיגריות מהחדרים, אפילו בפרוזדור המאוורר הזה (היפנים הם מעשנים כבדים מאוד). עומדת פה כמו מחכה שמישהו יפתח לי את הדלת ואכנס הביתה, לגיל 20... אך איש אינו פותח.

אז אני מחליטה ללכת להסתובב עוד קצת בשכונה ולדמוע דמעות של נוסטלגיה...

שעה מאוחר יותר

יושבת במסעדת Royal host  שליד ביתי לשעבר, כמעט באותו שולחן בו ישבתי לפני כ-20 שנה. כמובן שאני מזמינה את אותה מנה שנהגתי לאכול מרבית הפעמים – club sandwich עם צ'יפס ליד. זו לא מנה שהייתי בוחרת להזמין כיום, אבל מה לא עושים למען הנוסטלגיה...

מהשולחן בו אני יושבת ראיתי אז את החבר שהיה לי במשך כ-5 שנים וממנו זה אך נפרדתי, יוצא מהאוטו בחניה, ממש מולי, ומתנשק עם בחורה אוסטרלית, שהיתה עד כה שותפתו לדירה החדשה. למרות שאני זו שיזמתי את הפרידה, זה היה שוק טוטאלי עבורי.
הייתי מאוד רכושנית אז...

אפיזודה אחרת זכורה לי באותו Royal Host מפורסם, באישון לילה, לאחר העבודה. באותו זמן גרתי עם אחי באותו חדר קטן עליו סיפרתי לכם זה מכבר. ישבנו לארוחת לילה מאוחרת – אחי, חבר בשם ע' ואנוכי. ע' אמר לי שאני נראית מוארת. זה היה לאחר שסיימתי לקרוא את הספר "הנבואה השמיימית", הספר הרוחני הראשון שלי, שהשפיע עליי מאוד ותרם משמעותית להתפתחותי הרוחנית עד היום ובכלל. זה היה הצעד הראשון בדרך חדשה – דרך של מודעות, של מדיטציה, של פתיחת אופקים, של הסתכלות על האחר ולא רק על עצמי. והנה אני שוב פה, באותו שולחן, באותה מסעדה, אחרי שכבר עשיתי כברת דרך. כשאני ביפן ומסתכלת על עצמי בת 20 כפי שהייתי פה, לפעמים אני קצת מתביישת. אבל אני שמחה לראות שהתקדמתי, שלרוב אני צועדת בדרך הנכונה, וליפן יש תרומה משמעותית ביותר למי שאני היום. לאדם היותר טוב שהפכתי להיות.
וזוהי רק ההתחלה.
ואני מודה לך, יפן, על שפקחת את עיני להתבוננות מחודשת על העולם.

רשמים אישיים מאוד מהמסע ליפן

17 באפריל 2014, אוסקה, שעת צהריים

איזה כיף להיות פה שוב! עכשיו, אחרי 12 שעות שינה והתאוששות מג'ט-לג, אני שוב מחייכת. נוסעת ברכבת לשכונה בה גרתי וכולי אושר.

אתמול חוויתי מפח נפש... חזרתי לראשונה אחרי 16 שנים לאזור בו עבדתי כמארחת באוסקה. במשך כל השנים הללו לא השכלתי לשמור על קשר עם האנשים שאהבתי, ועכשיו מנסה מחדש לעלות על עקבותיהם. ניסיתי למצוא את המועדון שעבדתי בו, שאת שמו לא ממש זכרתי, ואת המאמא (בעלת המועדון) האהובה והנדיבה שאותה הערכתי מאוד, ושהיתה כה חביבה אליי אז.

בשיטוטיי ברחובות kita-shinchi, הבזקים מהעבר החלו לחזור אלי – הנה פה נהגתי לפגוש לקוח זה או אחר לארוחת ערב, הנה הבניין בו היה המועדון הראשון שעבדתי בו, הנה חנות הפרחים בה נהגו הלקוחות לפנק את המארחות לכבוד יום הולדתן. לרגע היה נדמה לי שאני אפילו מזהה את אחד המנהלים-מלצרים שעבדו באותו מועדון אותו חיפשתי. רגע של היסוס, והאיש נעלם. לקראת סוף הערב, אחרי שוטטות שתי וערב, מצאתי אותו שוב. בהיסוס רב ובכניעה יפנית ניגשתי לשאול אותו אם הוא מכיר אותי. כשהתקרבתי, כבר הייתי בטוחה שאכן זה האיש שחשבתי שהוא.

אך הוא, עשה עצמו כאילו אינו מכיר אותי, וכאילו לא נפגשנו מעולם. כשהעזתי ושאלתי בכל זאת, אמר לי שאני טועה... בשארית האומץ שאזרתי ניסיתי בכל זאת  לומר לו שאני מחפשת את המאמא, אך הוא המשיך בשלו. איזו אכזבה מרה. הרגשתי שפספסתי את הסיכוי היחיד שהיה לי. התנצלתי בכניעה והמשכתי בדרכי.

למרות שהתנהגותו הפתיעה אותי, היא הייתה כל כך צפויה. ליפנים קודי התנהגות אחרים משלנו. מה חשבתי לעצמי? שיתנהג כמו ישראלי ויצעק לי ":עדי, איפה היית? כל כך הרבה זמן לא נפגשנו...?" ואולי אפילו יחבק אותי...? יפנים אינם נוהגים כך! בסיטואציה שאינה מתוכננת, שאינה מוכרת להם, הם נוהגים פשוט להתעלם. וזה בדיוק מה שעשה אותו איש, שבאותו רגע תליתי בו את כל תקוותי למצוא את עברי. מבחינתי זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי להפעם, ואולי בכלל...

רציתי למצוא מחדש את העבר שלי, אבל היקום רמז לי רמז עבה לחיות את חיי כאן ועכשיו.

לפני 20 שנה הייתי מארחת ביפן.

למרות ההילה שאולי כרוכה בזה, זה לא תמיד היה קל, אולי אפילו רוב הזמן. והיום, עליי להפנים זאת, אני חוזרת ליפן כמישהי אחרת. עדי ענבר-שמן, בת 42, נשואה עם שני ילדים מדהימים, מוקפת בחברות נפלאות שאין כמותן, מדריכת טיולים בארץ וביפן, חוקרת את תרבות יפן.

כשהייתי מארחת תמיד חלמתי לחזור ליפן כאורחת ולא כמארחת.  והנה אני כאן.  מעגל נסגר.  

הנה משהו ששווה ללמוד מהיפנים - 
הקור החורפי, המקפיא יזכיר לי כנראה לעד את הלילות הקפואים בדירתי הקטנה באוסקה, ואחר כך בירושלים. אך יחד עם זאת איני יכולה שלא להיזכר בערגה באמבטיה הקטנה והצנועה באותה דירה באוסקה.
היפנים מתים על אמבטיות. למעשה הם מתים על רחצה ועל ניקיון ועל מים בכלל. כל היפנים, בלי יוצא מן הכלל (טוב, כמעט. בטח יש כמה שמורדים במוסכמות) טובלים באמבטיה מדי ערב. וזה מנהג שהיה קיים כבר לפני מאות שנים ואפילו יותר (ובזמן שבאירופה חשבו שרחצה מזיקה לבריאות). מאחר וביפן מתקלחים ומתנקים לפני הכניסה לאמבטיה, כל בני המשפחה טובלים באותם מים, המוחלפים לאחר שכולם סיימו להתרחץ. סדר הרחצה ידוע מראש - קודם האבא (אם הוא בבית), אח"כ הסבתא, הילדים ולבסוף האימא. 
אבל החלק הכייפי של הרחצה ביפן מתחיל דווקא כשאין אמבטיה בבית. ויש לא מעט בתים כאלה ביפן. מה עושים היפנים כשאין אמבטיה בבית? הם הולכים לסנטו. 

הסנטו הוא בית מרחץ שכונתי. ולמעשה מקום מפגש לסבתות, לאמהות ולילדים שבשכונה ומעבר לקיר לאבות ולסבים. כמובן שכולם ערומים כביום היוולדם (ביפן היחס למין ולעירום היה תמיד כאל משהו מאוד טבעי ולכן בעבר נהגו להתרחץ גברים ונשים יחד. כיום יש הפרדה בין המינים, או לפחות כך אומרים - קיראו את הסיפור שבסוף הפוסט). 
בביקורי האחרון ביפן, התמזל מזלי להתארח בבית ישן שכזה בו לא היתה אמבטיה. בשעת ערב מוקדמת שמתי פעמיי אל הסנטו השכונתי השוקק חיים. כמובן שמיד משכתי תשומת לב בגלל היותי זרה - גייג'ין. הילדים לטשו לעברי מבטים. פניתי אליהם ביפנית והם הופתעו מאוד. אבל אז נשברו קצת המחיצות והנשים, שהבינו שאני מדברת בשפתן, הרגישו קצת יותר חופשיות לפנות אלי ולשאול אותי שאלות. הדבר שהכי הפליא אותן הייתה העובדה שהגעתי ליפן בגפי, בעוד בעלי שומר על הילדים למשך שבועיים...בלתי נתפס מבחינתן. וכמובן שכל הכבוד לגבר שלי. לא מובן מאליו....

בסנטו הכי פשוט יש אמבטיות מסוגים שונים ביניהן גם אמבטיות עם חשמל (לא העזתי לנסות), עם מסז' מים בכתפיים ובגב (כמובן שניסיתי), אמבטיות קרות, רותחות ועוד ועוד. אבל כשהיפנים רוצים באמת להתפנק ולהתענג על רחצה הגונה הם נוסעים לאונסן.

ביפן, היושבת על מפגש של לוחות טקטוניים ולכן גם משופעת ברעידות אדמה, יש אלפי ואולי אפילו עשרות אלפי אונסנים שכאלה, או בעברית -  מעיינות חמים. בסופי שבוע יוצאים היפנים לאזורים הכפריים יותר, לטייל בטבע ולטבול במימי האונסן החמים ומשופעי המינרלים .

האונסנים ביפן ממוקמים לעתים רבות במקומות מרהיבים. זכור לי אחד כזה מלפני הרבה שנים - בריכה ענקית של מים חמים באמצע החורף באויר הפתוח, כשמסביב הרים מושלגים. לא אשכח את אנחות העונג עם כניסת הגוף למים הרותחים כשבחוץ קפוא. חוויה שמיימית.
ואנקדוטה לסיום - כשגרתי ביפן עבדתי (בין היתר) כדיילת באוטובוס של חברות טיולים. אותם אוטובוסים שהסיעו את היפנים החביבים לאונסנים שונים ברחבי המדינה. באחד הטיולים החלטתי להיכנס לטבילת בוקר לפני היציאה לדרך. מה רבה היתה הפתעתי כאשר בעודי יושבת ומתענגת על המים החמים, נכנס זקן יפני חביב, וללא היסוס נכנס למים, (כבר ציינתי שכולם נכנסים למים ללא בגדים...?) התיישב לא רחוק ממני והחל לשאול אותי שאלות - מי אני, מאיפה באתי וכו'. הצלחתי לא להתעלף ואפילו לענות על כמה שאלות, כולי מגמגמת ונבוכה. וברגע הראשון שיכולתי התנצלתי ומיהרתי לברוח משם כל עוד נפשי בי. הוא בטח חשב שאני מאוד מוזרה... 
ולבסוף סוף המלצה - אם במים וביפן עסקינן אז את השילוב של שני אלה + נוף עוצר נשימה, שקט ושלוה, תוכלו למצוא ב'אבלון' שבמצפה הילה. פינת חמד עם טיפולים יבשים או רטובים וריקודי מים (water dance) בניצוחה של יאהלי יקותיאלי המדהימה.




כבר יותר מ 20 שנה אני לומדת יפנית. ובכל זאת עדיין איני מסוגלת לקרוא כתבה בעיתון (אפילו לא קצרה). זה קשור לעובדה שמערכת הכתב היפנית מורכבת (גם) מסימנים הנקראים קנג'י המייצגים מילים שלמות, ובשביל לשלוט בקריאה צריך לדעת לקרוא לפחות כאלפיים סימני קנג'י שכאלה. וזה לא משהו שאני מסוגלת לעשות, מסתבר...
בכל אופן, בנסיונות העקשניים שלי לא לותר ("אני אדע קנג'י ויהי מה!") אני לוקחת שיעורים פרטיים אצל קיוקו-סנסיי פה בגליל, קרוב לבית. קיוקו-סנסיי (המורה קיוקו), אישה מקסימה ובעלת צימר יפני עם כל הפינוקים והאותנטיות היפנית שאפשר לבקש - ממש יפן בגליל 
דיברנו היום על חלק מהחגים היפניים - למשל, ביפן יש חג
ה"שבע-חמש-שלוש" או ביפנית "שיצ'י-גו-סאן". החג הזה התחיל ביפן כבר לפני כ- 400 שנה ובו נהגו ללכת למקדש כל ההורים לבנות בגילאים 7 ו 3 או בנים בגיל חמש. בגילאים האלה נהגו לקיים טקסים המודים על הגעת הילדים לגיל זה, זאת בעידן בו התמותה בקרב תינוקות וילדים קטנים ביפן היתה גבוהה. חג זה נחוג בחודש נובמבר, ומאחר והשנה אני הופכת בדיוק לאמא לילדה בת 7 ולילד בן 5 (מחר יום הולדת), ייתכן שעליי להתחיל לחפש מקדש שינטואיסטי באזור...
חג נוסף הוא ה"סייג'ין שיקי" - חג מעבר לעולם המבוגרים, והוא חגם של בני ה 20. הוא נחוג קרוב לתחילת השנה, באמצע ינואר ביום ראשון (התאריך המדויק משתנה משנה לשנה). חג זה הוא חג אותו מכינים ההורים לילדיהם, חג של גאוה עבור ההורים בו ילדם הופך למבוגר, אחראי על חייו. אך מאחר ומרבית בני ה 20 ביפן הם סטודנטים באוניברסיטה, לעיתים רחוק מאוד מהבית, החליטה הממשלה היפנית לפני מספר שנים לשנות את תאריך חגיגות ה"סייג'ין שיקי" מ ה-15 בינואר ליום בו יוכלו הסטודנטים לחזור הביתה לחגיגות. כך נקבע החג מדי שנה ביום ראשון שלפני ה-15 בינואר, ובני ה 20 יכולים לנסוע לבית הוריהם לסוף שבוע שכולו חגיגה יפנית של בגרות.
ואם הזכרתי גם את ראש השנה, הרי שהחג הנוצרי הזה אומץ בשמחה על ידי היפנים (כבר סיפרתי לכם על הסובלנות היפנית המדהימה?), שחוגגים בקרנבל קניות שרק יפנים יודעים לעשות בכריסמס ובסילוסטר. דרך אגב, ביפן חנויות הכל בו עובדות 7 ימים בשבוע. למעט ימי חופשה בודדים במשך השנה הן זמינות עבור הקונים כמעט ללא הפסקה.
אני זוכרת את עצמי עומדת על בסטה בפסטיבל סוף - תחילת שנה שכזה, באחד המקדשים באזור אוסקה  בשיא החורף, עם אינספור שכבות של בגדים ושקיות חימום בתוןך הנעליים. אה, כן וההמצאה הכי מדליקה של היפנים - פחיות חמות. כן, מה ששמעתם. פחיות חמות, זה גאוני - בשיא החורף על הבסטה, כמעט בכל פינה מוצבת מכונת משקאות עם שתיה חמה  - קפה עם חלב או בלי, תה - עם חלב, עם לימון או בלי ועוד ועוד. והעיקר מחמממם את הידיים וגם קצת את הלב. 
היפנים היו עסוקים בקניות, בפסטיבלים, בביקור במקדשים, ואילו אני הייתי עסוקה בלהתחמם ולנסות להרויח קצת כסף לטיול הבא. 
והיום? היום אני מתפנקת על חימום תת רצפתי ואח עצים בבית. בתקופה בה קפאתי בביתי הקטנטן ביפן לא דמיינתי שאוכל שוב לגור במקום קר, בארמון מלכים ולהנות כל כך מחורף חם. בורכתי ואני מודה ליקום על כך.
 ובקשר לטיול הבא - גם היום אני עסוקה כל הזמן בלתכנן את הטיול הבא שלי....ליפן.