יפניצ'י- מפגשים ברוח יפנית

מלחמה ושלום

היפנים (ואולי לא רק הם) אינם מבינים את המורכבות המזרח תיכונית. מעבר לכך שהם בטוחים שאנחנו חיים במדינת מדבר ורוכבים על גמלים ממקום למקום, הם גם אינם מבינים מדוע אנחנו (האנשים במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט) לא מצליחים לעשות שלום. כשחייתי ביפן, ניסיתי להסביר...להסביר את מה שבעצמי לא ממש הבנתי...
היום כשאני לוקחת אורחים יפנים לסיור בעיר העתיקה של ירושלים, אני משתדלת להראות את המורכבות המזרח תיכונית דרך ארבעת הרובעים של העיר העתיקה ואת קדושתו של הר הבית ל-3 הדתות המונותואיסטיות. לכולן הוא חשוב ואף אחת לא תותר עליו. כמו על ילד... זה נשמע קצת כמו התחלה של בדיחה - "ישראלי, נוצרי ומוסלמי נפגשים למרגלות הר הבית. זה אומר - שלי הוא, וגם זה אומר שלי הוא...". ומי צודק?
כמובן שאין לי תשובות. רבים וטובים ממני מחפשים תשובות במשך הרבה מאוד שנים. 
אז אם לא תשובות, לפחות הייתי רוצה לקוות לנס.
 רובכם ודאי יודעים שיפן היתה מדינת מלחמה במשך הרבה מאוד שנים. במלחמת העולם השניה היא כבשה שטחים עצומים באסיה, וסיפורי הזוועות על האכזריות היפנית כלפי עמים אחרים מהדהדים בראשי רבים עד היום.
עוד קודם לכן יפן היתה נתונה תחת כמעט 800 שנה של שלטון צבאי שבראשו עמדו הסמוראים. מרבית התקופה הזו היתה תקופה של מלחמות בלתי פוסקות, ולא בין 2 עמים, אלא בין קבוצות שונות של סמוראים (לוחמים ואנשי צבא יפנים), בני אותו עם שהתחרו על שליטה, כסף וכוח. 
וראו זה פלא, בסה"כ כמה עשרות שנים עברו מאז, והיפנים כבר שכחו...שכחו שפעם הם עצמם היו במקום הזה, של מלחמה שאי-אפשר להסביר ואי-אפשר להבין. לפחות לא אני... כל תמונה של ילד פגוע או חלילה הרוג, ולא משנה אם הוא מ"שלנו" או מ"שלהם", אם היא מבוימת או אמיתית. תמונות שכאלה קורעות את ליבי, ואני זועקת לנו, לכולנו - עד מתי?
מה שקרה ליפן היה נס. אחרי מאות שנים של מלחמות, של הרג, של הרס של חורבן ששיאו היה אחת הזוועות האנושיות הגדולות ביותר (ואני מתכוונת לפצצת האטום שהוטלה על יפן ומגלמת, מבחינתי, נקודת אל חזור בהיסטוריה העולמית), אחרי כל זה - היפנים אינם מבינים מדוע יש מלחמות...
זהו נס. הלואי וגם אנחנו נהיה במקום הזה יום אחד. שמלחמות יהיו כל כך זרות עבורנו, שלא נבין מדוע הן קורות וכיצד ייתכן שאינן מסתיימות.
הלואי וגם לנו תהיה פעם חוקה עם סעיף שאומר שאסור לנו להקים צבא או כוח לוחם התקפי, אלא רק משהו מינורי להגנה. והלוואי ויבואו אלינו בטענות שאנחנו לא מספיק פעילים מבחינה מלחמתית. שאנחנו לא "נלחמים" למען שלום העולם. (משפט שטומן בחובו קונפליקט פנימי). אי-אפשר להלחם למען שלום. רק לייחל אליו, ולעשות שלום עם עצמנו, בתוכנו.
מלחמות כבר לא קורות בחורף. אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא.
ועכשיו קיץ, וחם וגם השנאה מתלהטת. 
ואני מפנטזת  שאולי אפשר לצנן את עצמנו (תרתי משמע) בקפיצה קטנה לבריכה...?! ואם זה תמים מדי, לא נותר לי אלא להתפלל ולקוות שאולי, אינשאללה, במהרה, בדרך נס - עוד יבוא שלום עלינו. ושיהיה בגלגול הזה. 
                                            אמן.